כדי להתחקות אחר מקורם של תצוגות גבישים נוזליים, עלינו להתחיל עם לידתו של "גביש נוזלי". בשנת 1888, בוטנאי אוסטרי, פרדריק. פרידריך רייניצר גילה חומר מיוחד. הוא חילץ תרכובת בשם ספירוטולואט מצמחים, ובזמן שערך ניסויי חימום לתרכובת הזו, גילה בטעות שלתרכובת הזו יש שתי נקודות התכה בטמפרטורות שונות. מצבו הוא בין החומרים הנוזליים והמוצקים שאנו מכירים בדרך כלל, אשר דומה במקצת לתמיסה קולואידית של מי סבון, אך יש לו תכונות נוזליות וגם גבישיות בטווח טמפרטורות מסוים. לימים נקראה המדינה "גביש נוזלי", שפירושו חומר גביש נוזלי. עם זאת, למרות שהגביש הנוזלי התגלה כבר בשנת 1888, זה היה 80 שנה מאוחר יותר כאשר זה היה ממש מעשי עבור האספקה סביב החיים.
LCD
בשנת 1968, במרכז המו"פ של Shanov של RCA Corporation (המצאת הרדיו והטלוויזיה) בארצות הברית, גילו מהנדסים שמולקולות גביש נוזלי יושפעו ממתח, ישנו את הסידור המולקולרי שלהן ותסיט את האור הנכנס. התופעה. תוך שימוש בעקרון זה, RCA המציא את המסך הראשון בעולם באמצעות צג גביש נוזלי. מאז, נעשה שימוש נרחב בטכנולוגיית תצוגת גביש נוזלי במוצרים אלקטרוניים כלליים, כגון מחשבונים, שעונים אלקטרוניים, מסכי טלפונים ניידים, מכשירים המשמשים בבתי חולים (בגלל שיקולי מדידת קרינה) או מסכים במצלמות דיגיטליות וכו'. מעניין לציין שהתגלית של גבישים נוזליים היה מוקדם יותר מזה של צינורות ואקום או צינורות קרניים קתודיות, אבל לא הרבה אנשים ידעו על תופעה זו עד 1962. קסטלנו (ג'ו קסטלנו) פרסם ספרים כדי לתאר. זהה לשפופרת התמונה, למרות ששתי הטכנולוגיות הללו הומצאו על ידי חברת RCA בארצות הברית, הן נישאו הלאה על ידי החברות היפניות סוני ושארפ בהתאמה.
